כותרות TheMarker >
    ';

    ספורי משפחה

    אני בת 57 אמא ל3 ילדים וגם לבעל, אהבתי לעסוק בספורט והיום אני רואה בטלויזיה או מתעדכנת באינטרנט, הענפים האהובים עלי הם אתלטיקה וכדור יד.
    אוהבת כל מה שהחיים מציעים לי, בשלוש שנים האחרונות הם מציעים לי הרבה פחות, אבל אני שואבת מספיק כוחות בכדי לקחת.
    אנחנו משפחה נורמטיבית עם הרבה סיפורים מעניינים, חלקם קשים וחלקם קלים אולם הכל מטובל בהומור.

    תכנים אחרונים

    0 תגובות   יום חמישי, 2/5/13, 20:41

    תמונה זו משקפת כיצד חלקנו מבינים את המובן מאליו

     

    ''

    דרג את התוכן:
      4 תגובות   יום שבת, 13/4/13, 23:18

      הפוסט הזה קצת רציני ואולי קצת קשה אבל אני מרגישה שאני חייבת לשתף, זוכרים שבאחד הפוסטים הראשונים כתבתי שחליתי במחלת סרטן השד? לא, אל תדאגו כרגע הוא רגוע ולא מרים את ראשו, בזמן האחרון יש בי הרבה מאד מחשבות בנושא ששיך למחלה ומעסיק אותי רבות ואני רוצה לשתף אותכם ואולי גם להיעזר בכם. 

      עברתי כריתת שד ביחד עם שחזור, השחזור היה חשוב לי מאד מבחינת הנשיות שבי, חשבתי שבלתי אפשרי לחיות עם שד אחד חשבתי שהנשיות שלי תראה פגומה ואני ארגיש פגומה לכן כה חשוב היה לי השחזור אלא שלמזלי או לביש המזל שלי  כחודש לאחר הניתוח הסתבר שהגוף שלי דחה את השתל ובמהירות הבזק נכנסתי לחדר ניתוח על מנת לשלוף משם את השתל שהרעיל את גופי, הנא חזרתי למחשבה שאני פגומה, אני יודעת בהגיון כי חיי ניצלו ולא נורא לחיות עם שד אחד אולם ההרגשה שלי הייתה קשה מאד. 

      עד היום אינני יכולה לראות את עצמי ערומה. ויודעים מה עושה החוסר של האחד, כמובן שמשפיע על היציבה וחלק אחד של הגוף כבד יותר מהשני ופתאום אני רואה ומרגישה את עצמי נוטה לצד אחד. אני כבר לא ישרה אלא עקומה.

      התיאור הזה הוא תמצית של הדברים שאני מתארת לעצמי שלא רק אני חווה אלא גם נשים אחרות שנמצאות במצבי ולכן  ניסיתי לחפש ברשת על הנושא הזה ויש ממש מעט מאד חומר למעשה  לא מצאתי משהו שיכולתי להזדהות איתו.

      לנשים שנמצאות במצבי יש פתרון אחד והוא פרוטזה, כמו קטוע רגל או יד שצריך פרוטזה כך אישה כרותת שד צריכה פרוטזה. לשם כך חיפשתי ברשת ומצאתי מעט פתרונות, אישה שבעקבות מצבה פתחה עסק בביתה הכל חסוי ושקט, ואולי עוד חנות או שתיים שנותנות מענה.

      הנושא הזה ממש מוסתר כמעט ולא מדברים עליו. פניתי ל"אחת מתשע" שזו עמותה שעוזרת לנשים שעברו את מחלת סרטן השד ושם קיבלתי רשימת חנויות באיזור מגורי ומסתבר שרוב החנויות הללו נסגרו או לא מתעסקות בנושא, לבסוף לאחר חיפושים מצאתי חנות אחת באיזור שמתעסקת עם החזיות הללו והסתבר לי שיש להם רק דגם אחד ואיתו עלי להסתדר, מיותר לציין שהדגם הזה הוא כבד ולא נוח אבל הוא היחידי שנמצא באיזורי ולכן נאלצתי לקנות אותו.

      על בגד ים ממש אין מה לדבר, בעצם אני לא חיפשתי בכלל.

      אני שואלת מדוע עלי לסע לעיר הגדולה שגם שם אינני יודעת בדיוק אלה חנויות עוסקות בנושא והאם יש להם דגמים אחרים. ומדוע לא להעלות למודעות את הנושא הזה.

      אני יודעת שישנן לא מעט נשים במצבי ואני חושבת שיש צורך להעלות את הנושא הזה, אני לא בחרתי לחלות, אני לא בחרתי לעבור כריתה אני כן בחרתי לחיות ואני רוצה לחיות ולהרגיש נורמלית, נכון שעדין כשהוריד את בגדי אני אשנא את גופי הפגוע אבל כשאני אצא לרחוב אני ארגיש כמו כל אישה אחרת.

      בימים אלה אני מסיימת קורס לטלויזיה קהילתית והייתי צריכה לחפש נושא לכתבה, כמו שאתם יודעים ישנם לא מעט נושאים שאפשר לעשות עליהם כתבות ואני בחרתי להתמקד בנושא חזיית פרוטזה, מאד הייתי רוצה שהנושא הזה יעלה לסדר היום, מאד הייתי רוצה שאישה שעברה כריתה ואינה יכולה לשחזר תרגיש חופשיה להכנס לחנות ולקנות חזיה כמו כל אישה אחרת ולא בחדר צדדי אחורי ולא להרגיש כי אני שונה ודחויה. השקט וההליכה על קצות האצבעות של המוכרת סביבי הרגיש לי כפי שהרגשתי ששמעתי בפעם הראשונה שיש לי גידול סרטני.

      שיתפתי אתכם בחויה שלי בנושא ,מאד מעניין האם החוויה שלי היא יחודית לי או שעוד נשים כרותות שד מרגישות כמוני.

      מי שיקרא את הפוסט הזה אני אשמח לשמוע את תגובותיכם לנושא


      דרג את התוכן:
        2 תגובות   יום ראשון, 31/3/13, 02:20

        חודשיים עברו מאז סיום מסעו של ליאור.

        כך התחיל המסע אלה התמונות הראשונות שפורסמו בברזיל

        ''

        ליאור מנסה לחזור לשגרה. שגרה שאין בה עיתונאים וצלמים שרצים אחריו שגרה שאין בה ראיונות לטלויזיה ושגרה שאין יותר חיפושים של המשפחה הביולוגית. שגרה שהמשפחה היחידה שלו היא משפחתו שתמיד עמדה לצידו ותמכה בו לאורך המסע הלא פשוט שעבר.

         כיצד הסתיים המסע של ליאור, מסע שארך שבע שנים, בשנים האלה הוא למד את שפת האם הביולוגית שלו שבמקרה וימצא אותה יוכל לתקשר איתה וכדי לחפש אותה הוא היה חייב ללמוד את שפתה כי בברזיל רובם דוברי פורטוגזית בלבד. לאורך המסע הוא פגש אנשים מכל הסוגים, מתנדבות מברזיל שעושות ימים כלילות לנסות למצוא את המשפחות הביולוגיות,

        אלה שלוש מתנדבות מתוך הקבוצה

        ''

        שופטים שכיהנו בשנות ה -80 שידעו מה מתרחש וגם הם היום מנסים לעזור, הוא פגש עיתונאים שסיפרו את הסיפור שלו

        בברזיל

         

        ליאור ומוניקה העיתונאית מול בנין העיתון

         

        ,

        ''

        הוא פגש כותבת טלנובלות שכתבה טלנובלה על בסיס הסיפור שלו ושיבצה קטעים שלו ושל מאומצים אחרים בסדרה.

        ,ליאור מופיע בטלנובלה

        ''

        ''

        הוא פגש משפחות ביולוגיות שמסרו את הילדים לאימוץ והילדים מצאו אותם

        מפגש בין האמהות הביולוגיות לשני צעירים בטלויזיה

        ''

         

        , כאלה שהילדים נחטפו מהם.

        ''

        מסע ארוך שלפעמים היו רגעים של התרגשות גדולה מאד כאשר הוא עזר במציאת משפחות ביולוגיות של מאומצים אחרים והמשפחות נמצאו.

        אכזבות גדולות שלו אישיות כאשר הוא קיבל הודעות כי הוא הבן של..... או אח של............. והבדיקות הוכיחו כי לא כך הדבר.

        ליאור וז'אן שטען הוא אחיו הם לא, אבל הם חברים מאד טובים.

        ''

         

        באחת מהשיחות שלנו ליאור סיפר לי מה ריגש אותו מאד בברזיל , באחד הימים לקחו אותם (ליאור נסע לבזיל עם עוד 3 חברים מאומצים) לבית יתומים, בכניסה לבית היתומים התחושה שלו כך הוא מספר הייתה כי גורלו יכול היה להיות כמו גורל הילדים שהוא הולך לפגוש בעוד רגע, המחשבה הזו ריגשה אותו מאד,החדר הראשון אליו הם נכנסו היה חדר התינוקות ומה שהדהים אותו והיכה בו היה השקט שהיה בחדר הזה, תינוקות בני שלושה חודשים עד שנה שוכבים במיטות ושותקים, אין בכי. את לא מבינה הוא אומר לי זה היה שקט שצעק לשמים קשה היה לגשת למיטות ולהסתכל בתינוקות האפטיים האלה, מי שלא היה שם לעולם לא יבין את מה שעברתי שם, משם הם עברו לחדר עם קבוצת ילדים בני שלוש עד חמש רק נכנסתי כך הוא מספר ניגש אלי ילד קטן אחז לי בזרת ולא עזב אותי ובכל הזמן הזה הוא שאל אותי אם אני מאמץ אותו, מה יכולתי לענות לאותו ילד מלבד להרים אותו ולחבק אותו ולהבטיח לו שבביקור הבא שלי בברזיל אני אבוא לבקר אותו. רק לאחר שהם יצאו מבית היתומים הם הרשו לעצמם להתפרק ולבכות כילדים קטנים, זאת החוויה הכי קשה שעברתי בחיי. כשהם יוצאים משם בוכים וכואבים החליטו כי הם נכנסים לחנויות שהיו ליד וקנו מכל הבא ליד וחזרו לחלק את הדברים לילדים.

        ליאור והחברים בבית היתומים

        ''

        לוקח לליאור זמן להתאושש מהנסיעה, מהבדיקות, מהראיונות לעיתונות הברזילאית ולטלויזיה הברזילאית, 

        עוברים עוד כמה ימים וליאור ואני מתיישבים לשיחה זו השיחה הראשונה מאז שהוא חזר שבה הוא מספר על הרגשות שלו על הכאב והאכזבה ועל המסקנה אליה הגיע,

        אמא את יודעת שלאורך כל השנים שחיפשתי את המשפחה הביולוגית ידעתי שאתם תומכים ועומדים מאחורי ולכן הפכתי עולם בכדי למצוא אותם, רציתי לדעת האם מעבר למה שיש לי כאן אותכם ואת האחיות שלי יש לי עוד אחים רציתי לדעת מי האישה שילדה אותי והחליטה לוותר עלי והסיבה ממש לא חשובה לי. היום הגיע  הזמן לסגור את המעגל, הייתי בברזיל ראיתי היכן נולדתי, ראיתי משפחות ביולוגיות מתחברות לילדים המאומצים ואני הבנתי כי מבחינתי עשיתי הכל מכל וכל. ברזיל תמיד תהייה בליבי, אני אחזור לברזיל כי יש לי שם משפחות שלמות שאימצו אותי וחיבקו אותי באהבה רבה. מה שיש לי כאן לעולם לא יהיה לי במקום אחר. 

        תם עידן ברזיל.

        ליאור מטייל בברזיל

        תמונה

        קישור לכתבה על ליאור

        http://diariocatarinense.clicrbs.com.br/sc/diario-da-redacao/noticia/2012/12/personagem-da-serie-orfaos-do-brasil-conhece-a-sede-do-grupo-rbs-em-sc-3995327.html

         

        ''

        בינתיים למרות שליאור מנסה להתנתק מסיפורי האימוץ פונים אליו לא מעט ילדים שאומצו ומבקשים את עזרתו, הוא עדין ממשיך לעזור לאחרים אולם את סיפורו האישי הוא סיים.

        דרג את התוכן:
          0 תגובות   יום שלישי, 22/1/13, 21:45

           

          ''

           

          מעולם לא חשבתי שאני אתעסק עם בדיקות D N A ומסתבר שלכל דבר יש פעם ראשונה. 

          בחודשיים האחרונים מסתובבים חיינו סביב הבדיקות הללו. 

          כתבתי לא מעט פוסטים על האימוץ של ליאור ועל התהליכים שליאור עובר ועל החיפושים שלו, ולמעשה אפשר לומר כי הוא הפך אבן על אבן בכדי למצוא את משפחתו הביולוגית

          העליתי לכאן כתבות שנכתבו בברזיל על האימוץ הבלתי חוקי שנעשה ושההורים המאמצים היו שותפים לו ללא ידיעתם. 

          סיפרתי לכל העולם ואשתו כי ליאור ועוד ילדים כמוהו מחפשים את המשפחה הביולוגית ולחלקם צלח המזל והם מצאו את המשפחות הביולוגיות ולחלקם לא, ליאור משויך לחלק של הלא.

          ליאור פנה לעיתונאים ברזילאים  ולטלוויזיה הברזילאית. 

          אני רוצה לשתף אותכם בהמשך הסיפור (כנראה סיפור שלעולם לא יגמר )מכל הכתבות והפרסומים שפורסמו בברזיל פנה בחור צעיר לליאור וטען שהוא אחיו מצד האבא, כשליאור קיבל את התמונה של אותו בחור הוא היה בשוק מהדמיון של שניהם, שניהם החליטו לעשות בדיקת D.N.A ליאור שלח מכאן את הבדיקה והבחור העביר שם את הבדיקה שלו אלא שהבירוקרטיה שאנו מתלוננים עליה כאן בארץ היא כאין וכאפס לעומת ברזיל וכך קרה שהבדיקה של ליאור טיילה בכמה משרדים כל אחד פתח בדק נגע וכשהגיעה הבדיקה למעבדה התוצאה הייתה שהבדיקה מזוהמת.

          לאחר חודשיים של ציפייה זו התשובה שהוא קיבל במילים קרות הבדיקה מזוהמת.

          אתם כבר מכירים את ליאור  (לפעמים הוא מזכיר לי את נחום תקום ) והוא כמובן לא הרים ידיים ומצא אדם בברזיל שאליו הוא שלח את הבדיקה ואותו אדם יעביר את הבדיקה למעבדה. כל זה קרה לפני כשבועיים.

          בינתיים ליאור ועוד 3 חברים הוזמנו ע"י ערוץ הטלויזיה "גלובו"בברזיל להתארח באחת התוכניות שלהם על הנושא, דרך אגב בברזיל לא אומרים שהאימוצים לא היו חוקיים אלא שנעשה שם סחר בילדים. 

          ליאור נסע לפני שלושה ימים לברזיל, את התשובה שאמור היה לקבל ביום הנסיעה טרם קיבל, כך עובדים בברזיל, הזמן בשבילהם הוא רק המלצה, תאריך שעה ממש לא פקטור בחיי היום יום של הברזילאים.

          היום שוחחתי עם ליאור הוא מאד נהנה, מספר שריו יפיפיה  הם מטיילים על חשבון הטלויזיה וכל הזמן הזה ליאור מחכה לתשובה שהייתה אמורה להיות מוכנה לפני שלושה ימים.

          אני בארץ, וליאור בברזיל ארץ הולדתו ושנינו מחכים בכליון עיניים לרגע  האמת, תוצאת בדיקת ה -D/N/A  פתאום בדיקה שלעולם לא חשבתי שאתעסק בה הפכה לחשובה בחיי ליאור ובחיי משפחתנו בכלל.

          בעוד יומיים ליאור יתארח בתוכנית הטלויזיה בברזיל  הפחד הגדול שלי שהם יגידו לו את התשובה בטלויזיה בשעת השידור, לי נראה מאד מוזר שאין תוצאה שלושה ימים לאחר התאריך שהייתה צריכה להתקבל התשובה,כולנו יודעים שאחוז הרייטינג לטלויזיה חשוב הרבה יותר מאשר המרואיינים שמופעים בתוכנית,מכיוון שהשיחות ביננו קצרות מאד אינני יודעת כיצד חש ליאור והאם הוא חושב כמוני והאם הוא מכין את עצמו להפתעה שכזו במיוחד אם התוצאה תצא שלילית.

          אנחנו מחכים שבכל דקה הטלפון יצלצל ויאמר לנו את תוצאת הבדיקה .

          אני כאמא מאמצת מאחלת לליאור שהבדיקה תצא חיובית והוא יחזור הבייתה מברזיל כשהוא סוגר מעגל אחד ופותח מעגל נוסף רגוע יותר.

          מעגל שבו יידע על עברו על האישה שילדה אותו על האחים והאחיות הביולוגים הנוספים שיש לו.

          הפחד מהתשובה לפעמים משתק והמחשבות רצות בראש, מה יהיה אם התשובה תהיה שלילית? כיצד יגיב ליאור ומה יקרה אם התשובה תהייה חיובית וכאן אני יודעת כיצד יגיב ליאור.

          מתי יגיע הצלצול הגואל.

          עדכון בפוסט הבא


          דרג את התוכן:
            9 תגובות   יום רביעי, 22/8/12, 23:58

             

                קבוצה של ילדים מאומצים מברזיל שמחפשים את המשפחות הביולוגיות בעקבות הפרסום בעיתונות ובטלויזיה ממשלת ברזיל מתגייסת לעזור לילדים האלה למצוא את המשפחות הביולוגיות.                    ''        

             

             

             

            אני כותבת לא מעט על ליאור שלי, על החיפושים אחר משפחתו הביולוגית ועל הפסקת חיפושיו, סחרחרה שאיתה אנחנו חיים כבר כמה שנים.

            סיפרתי לכם על התחקירים שערך על הפניות למשרדי הממשלה השונים בברזיל על הפניות למשרדי זכויות הילד ועל התגובות שבחלקן היו נזעמות וגרמו לו להפסיק לחפש.

            סיפרתי לכם  שליאור למד את השפה הפורטוגזית בכדי שיוכל לתקשר עם ברזילאים שרובם דוברי פורטוגזית בלבד. במשך השנים ראיתי את ליאור בשלל גווני הרגשות, עצוב, כועס, בוכה, מתרגש עם ילדים אחרים שמצאו את משפחותיהם בעזרתו.

             

            בארץ האימוצים הם חוקיים כאשר הילד מגיע לגיל 18 הוא יכול לפתוח  את התיק במשרד הרווחה ולקבל פרטים  על האמא הביולוגית.

            בברזיל של שנות 80-90 מסתבר שחלק גדול מהאימוצים התבצעו בצורה לא חוקית, והיום שהבחורים/ות רוצים לדעת פרטים, לפתוח תיקים אין להם כלום אין להם קצה חוט שיוכלו להאחז בו, ולמרות שליאור נתקל בחומה בצורה תמיד נשארה בליבו תקווה קטנה 

             

            לאחר שנים של חיפושים ליאור הבין כי את משפחתו לא יוכל לאתר (כתבתי על כך פוסט נפרד ) הוא החליט לעזור למאומצים אחרים, ליאור שלמד את השפה הפורטוגזית על בוריה יצר קשר עם מתנדבות מברזיל וביחד הם הצליחו לאתר משפחות ביולוגיות של כמה מהילדים המאומצים. הסיפורים החלו להתפרסם ברחבי האינטרנט בברזיל ובשלב מסוים 

            העיתונאים ותוכניות טלויזה שונות התחילו להעניין בנושא. ליאור הבין שאם יצליח להגיע לתוכניות הטלויזיה הארצית וגם לעיתונות הארצית הדבר עשוי לעזור לו להגיע גם להגיע למשרדי הממשלה.

             

            לפני כחודש הגיעו לארץ מברזיל צוות טלויזיה ועיתונות והשלימו תחקירים וראיונות אחרונים לשם העלאת הכתבות לאויר.

             

            הכתבות החלו לצאת בשבוע שעבר כל יום כתבה עם ילדים שחלקם מצאו את המשפחות הביולוגיות חלקם טרם.

            בעקבות הכתבות התחילו לזרום הרבה בקשות של אמהות ביולוגיות לקבוצה, כל אחת וסיפור החיים שלה, רובן טוענות כי הבעל הוא שמכר את הילד/ה.

             

            הצלחת השבוע היא בחורה בשם יעלי שקיבלה הודעה קצרה בוידאו מהמשפחה הביולוגית, הוידאו הועבר לארץ וכאן תראו את תגובתה הראשונה.

             

             

            רואה בפעם הראשונה את הוידאו

            ''

             

            קישור לוידאו של יעל

            http://diariocatarinense.clicrbs.com.br/sc/noticia/2012/08/yael-stein-assiste-video-com-depoimento-da-mae-biologica-3850758.html

            תמונה מכתבה שהופצה בכל מדינת ברזיל בדף הראשון של העיתון לא להתיחס לתרגום גוגול מתרגם ממש לא טוב. 

            וכך החל הפרשה להתגלגל

             

            http://globotv.globo.com/rede-globo/jornal-hoje/t/edicoes/v/jovens-vitimas-de-trafico-infantil-buscam-pais-biologicos-apos-decadas/2075971/

             

            ליאור בתמונות שער של העיתון גלובל בברזיל

            l

            ''

             

            ‎Photo: Meu querido Lior, lhe  prometi e cumpri...! Você  na telinha da Globo em rede Nacional...lembra quando te falei isso? Hoje o Brasil inteiro viu e ouviu você!  Sua história, sua angústia, sua esperança, seu sonho.... tudo isso há de chegar  aos ouvidos de sua mãe biológica  que você tanto deseja encontrar. Estou muito feliz, principalmente porque a Mônica comprou esta briga junto com a gente. Ela que acompanhou toda a nossa luta desde o  início através das minhas queixas,  quando eu me sentia frustrada  com as recusas  de ajuda que recebíamos quase diariamente. Ela, guerreira como é,  'vestiu nossa camisa'  e colocou  a história em paula no jornal ></p> <p> </p> <p>אור מתרגשת בראיון עם העיתונאים מברזיל</p> <p> </p> <p><img alt=י

             

            כתבה על אור בעיתון גלובל בברזיל

            ‎Photo: Bom dia OR LUZ!! Tudo bem? Está havendo uma  grande divulgação em TV e Jornal. Sua mãe, se estiver em SC,   tem  grande possibilidade de ela ver tudo isso e reconhecer você! è o que esperamos.  Bjss‎

            קבוצת מאומצים במפגש עם העיתונאים בארץ

             

            ''

            ''

             

            מאומצים נפגשים עם העיתונאים בירושלים ובתל אביב

             

            תמונה

            תמונה

             

            גם היא מחפשת את המשפחה הביולוגית

            ''

             

            האימוצים הבלתי חוקיים נעשו בברזיל, היו כמה וכמה כנופיות, הצליחו להגיע לראשי הכנופיות ולראיין אותם, הם כולם טוענים שהם עשו טובה לילדים שאם לא הם הילדים האלה לא היו חיים היום או חיים בעוני קשה (אני כאמא מאמצת הייתי מעדיפה לדעת את האמת)

             

            דורון מצא את משפחתו הביולוגית דורון ואימו הביולוגית בתמונה  למעלה

             

             ''

             

            ולסיום התמונה שקיבלנו לפני שליאור הגיע אלינו בחלונית הקטנה וליאור בבית.

            ''

            ישנם אצלי עוד עשרות תמונות, כתבות, ווידאויים רבים.

            פרסמו את הפוסט הזה בכל מקום שתוכלו, כך אפשר יהיה לעזור לילדים רבים שרוצים לחפש ולא יודעים מהיכן ואיך להתחיל בנושא הזה.

            דרג את התוכן:
              2 תגובות   יום רביעי, 8/8/12, 01:45

              זכות האישה לחירות היא זכות בסיסית 

              אונס, אלימות ופגיעה מינית היא פגיעה קשה בזכות הבסיסית.


              השבוע  בחדשות שמענו את ראש עירית קרית מלאכי דקה לאחר ששוחרר ממעצר בית והוא עדין חשוד בפגיעות מיניות  ב5 נשים אומר מעל כל במה שניתנה לו שכל חטאו הוא פוליטי, חמש נשים נפגעו כלומר אלה החמש שהתלוננו ומי יודע כמה יש שלא התלוננו.

               

              תארו לכם כאשר גנבים נכנסים אלינו הבייתה אנו כועסים כל כך כי פגעו בפרטיות שלנו חיטטו בחפצים שלנו, נגעו לנו בדברים הכי יקרים לנו וכל אלה הם חפצים דברים דוממים 

              דמיינו בנפשכם שבמקום להכנס לביתנו מישהו נכנס לגופנו  ועושה בו כבשלו, לא עוזרות הצעקות (אם ישנם כאלה בכלל ) כל פעולה שאנחנו עושים לא עוזרת כי הוא חזק יותר פיזי או מעמדית בחברה  כאשר האיש הזה הוא הבוס שלנו אנחנו  פוחדים להתלונן עליו כי איננו יודעים אלו השלכות יהיו כתגובה לתלונה, האם הוא יפרסם בכל העיר סיפורים עלינו, האם תהיה השלכה על מקום העבודה שלנו  אנחנו למעשה שבויים של האיש שפגע בנו חילל את גופנו, וגופנו הוא הדבר הכי הכי פרטי שיש לנו. באיזו זכות אדם פוגע בדבר היקר לנו מכל, גופנו.

              האם נדמה למישהו שקל להסתובב עם מטען כזה של רגשות השנאה שלנו את עצמנו לאחר שפגעו בגופינו.

              רק המחשבה כי ישנם נשים שמסתובבת עם מטען כבד שכזה מרתיחה  אותי מקוממת אותי, מטרידה אותי, ומכעיסה אותי, ולמעשה אין לי את המילה הנכונה להגדרה הזו.

               

              ראש עירית קרית מלאכי טוען בחקירתו כי אכן היה בינהם מגע מיני אלא שהכל נעשה בהסכמה ( כולם טוענים כך) ובשנייה ששחררו אותו ממעצר בית התראיין בכל כלי תקשורת שנתן לו במה כאילו הוא זוכה מכל אשמה  ובכלל הוא הזכיר לכלל הצופים כי אין פה עניין מיני הכל עניין פוליטי אנשים שקרובים אליו תקעו לו סכין בגב, כל זאת הוא אומר בעודו חשוד בפגיעה בחמש נשים שאותם הוא שכח ב"נאום הנצחון" שלו. 

               

              אותם נשים פוחדות היום יותר משפחדו כשהוא אנס או פגע בהן בדרך אחרת, הוא מסתובב בעיר עם סיפורו הפוליטי חייהן של הנשים הללו לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו, השבר בתוך המשפחה הוא גדול, תארו לכם שהיום מסתובב מר ראש העיר ומספר לכולם כי בסך הכל התנהל רומן בינו לבין הנפגעת שהתלוננה עליו, הוא בכלל לא מבין מה הביא אותה להתלונן עליו, תארו לכם מה חושב האיש של אותה נפגעת מה חושבים ילדיה ומכריה וכל המעגל החברתי סביבה. 

              הפרקליטות מעקבת  את הגשת כתב האישום האם אין בידיהם מספיק ראיות או שהראיות לא מוצקות לדעת הפרקליטות,  האם הפרקליטות רוצה להגיע להסדר טיעון כדי להקל בעומסם של בתי המשפט? אינני יודעת מה חושבים בפרקליטות, אני חושבת שאני כן יודעת מה מרגישה אותה מתלוננת  שאינה ישנה בלילות אינה אוכלת כמעט, פוחדת מאד לצאת מביתה מצבה הנפשי קשה ומעורער, היא אינה יודעת מי לצידה ותומך בה היא לא בוטחת באף אחד. כרגע אין לה כל אישור האם יוגש כתב אישום נגדו ומה תהיינה התוצאות אם לא יוגש.  האם יגידו שהיא בדתה את כל הסיפור, אתם שמים לב לאיזו סיטואציה נכנסה הנפגעת וכל זאת משום שהעזה להתלונן במשטרה.

               

              אני חושבת שהרבה נשים נפגעות תקיפה מינית לא מסכימות להגיש תלונה רק משום שהן יודעות איך וכיצד עובדת המערכת וכמה זמן לוקח עד ואם בכלל מגישים כתב אישום והמשפט שיכול להמשך שנים. 

              כאן צריכה להיות כתובה הפסקא אשר מתארת את התהליך הקשה והנוראי שעוברת נפגעת מהחקירות הראשונות במשטרה ועד לחקירת הסניגור בחקירה נגדית, אינני רוצה לפרט אולם אני יכולה לומר שכל נפגעת כזו מוחזרת במשך חודשים ולפעמים שנים לאחור לרגע הפגיעה, הכל תלוי במערכת המשפט .

               

              לא פעם אני קוראת ושומעת אנשים אומרים מה היא נזכרה עכשיו להתלונן לאחר כל כך הרבה שנים, כן ישנם נשים שלוקח להן שנים בכדי להגיע להחלטה שהן מוכנות לעבור את כל התהליך הקשה הזה מרגע הגשת התלונה ועד לרגע שנגמר המשפט.

               

              אני מקווה שהצלחתי במידת מה להעביר לכם מדוע נשים ממעטות להגיש תלונות וכיצד מרגישות אותן נשים שלא הגישו תלונה ואלה שכן הגישו.

               

              אנחנו כחברה לא יכולים ואסור לנו לשפוט את אותן נשים 

               

              דרג את התוכן:
                4 תגובות   יום חמישי, 21/6/12, 14:18

                 

                ליאור מחייג לאחד מחבריו המאומצים ואומר לו משפט קצר "האמא הביולוגית שלך נמצאה, בדיקת הד.נ.א אישרה זאת" ליאור שומע ניתוק, ליאור לא נבהל ולא מתרגש הוא מסביר לי שזו תגובה טבעית ובעוד כמה דקות הבחור יחזור אליו.  עובר זמן קצר והטלפון של ליאור מצלצל והבחור מתחיל בשיחה שנמשכת לתוך הלילה.

                קיימות בארץ כל כך הרבה עמותות מכל הסוגים והמינים, לחלוקות מזון, עזרה לנזקקים, עזרה לחולים. אפשר למלא דף שלם ולא לסיים על מספר העמותות שעושות עבודה נפלאה, לכל עמותה כזו או קבוצה שקמה בכדי לעזור ישנם מתנדבים חשבו לאיזה מספר גדול של אנשים אנו מגיעים שמתנדבים ומקדישים מזמנם למען האחר.

                מטרתי לא לכתוב על עמותות וקבוצות שקיימות ועוזרות אלא על התנדבות שונה לחלוטין שאינני יודעת כמה אנשים בארץ בכלל מודעים לה.

                אם שמתם לב כשפתחתי את הבלוג סיפרתי לכם על האימוץ של ליאור ובשלב מסוים שליאור הפסיק לחפש את אימו הביולוגית, בשלב ההוא של חייו הוא הרגיש שהחיפוש שואב ממנו את כל כוחותיו וההתעסקות עם הנושא ניטרלה אותו מלחיות חיים של בחור צעיר שצריך לעבוד, לבלות, להנות, וללמוד. כמות השעות שהוא הקדיש לנושא ביום הייתה רבה, בעצם הוא במשך כשנתיים או יותר עבד וחיפש את אימו הביולוגית אלה היו חייו, אני יכולה לומר לכם שכאמא הרגשתי הקלה שהוא לוקח פסק זמן מהנושא הוא טען שהוא גמר ויותר לא יחזור לנושא ואני בתוכי ידעתי שהוא לוקח רק פסק זמן. 

                ליאור לקח כשנה פסק זמן ושוב החל לעסוק בנושא  אלא שהפעם הוא החליט לא לחפש את אימו הביולוגית אלא לעזור לילדים אחרים שגם מחפשים את אימם והביולוגית ונתקלים בחומה בצורה.כידוע הילדים שאומצו בברזיל הגיעו לארץ עם תעודת לידה ועוד מסמך עם כמה מילים על האמא הביולוגית ובדיעבד הסתבר שהמסמכים הללו מזויפים ואין כל דרך לאתר את האם הביולוגית בניגוד לילדים שאומצו בארץ ויש להם תיק אימוץ. 

                ליאור החליט להתנדב, אם אינני יכול לעזור לעצמי אעזור לילדים אחרים.עם הידע הרב שהיה לו והמסמכים הרבים ממשרדי ממשלת ברזיל הוא הצליח לגייס מתנדבות בברזיל שיעזרו לו. ליאור החל לפרסם בכל מיני מקומות שהילדים המאומצים מברזיל כותבים, וכך בטפטוף החלו להגיע וליצור קשר ילדים מאומצים מברזיל.

                במשך השנה האחרונה ליאור מצד אחד המתנדבות מברזיל מהעבר השני הצליחו לאתר כמה אמהות ביולוגיות. כאמא לילד מאומץ שמסתכלת מן הצד ושומעת שיחה בין ליאור לילד מאומץ אחר (שגם מסמכיו מזויפים )מודיע לו כי נמצאה האישה שילדה אותו אני חווה חוויה רגשית מאד מאד גדולה. הרגע בו הילד המאומץ שומע כי אימו הביולוגית אותרה ובדיקת הד.נ.א תואמת והוא מנתק את הטלפון מבלי לומר מילה ורק לאחר כמה דקות חוזר בכדי לשמוע פרטים נוספים, מי שלא חווה רגע כזה לא יבין.

                ידוע משמועות כי ישנם בערך כ- 3000 ילדים מאומצים מברזיל כמחצית מהילדים הגיעו עם מסמכים מזויפים (על כך אכתוב בפעם אחרת)וכמו כל ילד מאומץ או רובם לפחות הם רוצים לדעת מה השורשים שלהם מי היא זו שילדה אותם ועוד הרבה שאלות שיש למאומצים. במשך הזמן הצלחתי להבין מה מושך את הילדים המאומצים לחפש את האמא הביולוגית, העניין של ההורות הוא לא הנושא המרכזי אצלם, הסיבות רבות ומשונות שילד ביולוגי לעולם לא יוכל להבין. כך שגם אם אני אומרת שהצלחתי להבין כנראה שעדין ישנם דברים שאני לא אבין לעולם.

                השבוע הגיע צוות עיתונאים מברזיל לארץ בכדי לערוך כתבה על הילדים המאומצים מברזיל (כל המשתתפים בכתבה הם ילדים מאומצים שהמסמכים שלהם מזויפים ) ליאור הזמין אותי ערב אחד להצטרף אליו לראיונות של הכתבת מברזיל עם שני ילדים שהאחד מצא את אימו הביולוגית והשני עדין בתהליכי חיפוש. ישבתי במשך ארבע שעות פעורת פה ומפנימה כל תשובה של הילדים המאומצים. הערכה שיש לילדים האלה להוריהם שמגדלים אותם השמירה על כבודם ומצד שני הכמיהה לדעת עוד ועוד על האמא הביולוגית (דבריו של הילד שאמו הביולוגית נמצאה )והשני שמייחל לרגע שיבשרו לו כי אימו הביולוגית נמצאה קשה מאד לתיאור ומילים לא יוכלו לעולם לתאר את החוויה הזו. כמה מאיתנו ישבו עם ילדים בני 24-27 ומקשיבים לאהבה שיש להם להורים שלהם ובכל זאת הם מחפשם את זו שילדה אותם.חבל שאינני יכולה להעלות את הוידאו אותו צילמתי (ליאור אישר לכתוב אולם אסר בפירוש להעלות את הסרטונים )

                מחר יום שישי אנו נארח את צוות העיתונאים ומכאן הם ייצאו בחזרה לארצם. מכיוון שהם אינם דוברים כל שפה אחרת מלבד פורטוגזית ליאור יהיה המתורגמן כפי שעשה זאת בכל הימים האחרונים. הכתבה תתפרסם בברזיל ויתכן שתעזור לעוד כמה ילדים לסגור מעגל בחייהם הסוערים.

                בפוסט הזה רציתי לומר שיש התנדבויות שהם של יחידים וההתנדבות היא מיוחדת.

                ליאור אינני בטוחה ויודעת אם אתה קורא כאן בבלוג אם כן אני רוצה לומר לך אני כל כך גאה בך

                אמא שאוהבת אותך


                דרג את התוכן:
                  12 תגובות   יום רביעי, 2/5/12, 20:07

                  ''

                   

                  אומנם לא חג הפסח בפתח אולם החלטתי לספר לכם את הסיפור בעקבות פוסט שקראתי.

                  הבית שקט השעה כמעט חצות זהו ערב חג הפסח והחג הפעם נערך אצלי. הסירים מוכנים חלקם על הגז החלק השני מחכה שהגז התפנה בינתיים אני מנקה מסדרת ומחכה שהבישול יסתיים.

                  הכלבה שלי שמה בישראל קים, כלבה עם נשמה טובה, היא ואני חברות הכי טובות כל זמן הבישולים היא שוכבת בפינת המטבח בשקט מדי פעם היא נגשת אלי בעצם כשהיא ניגשת אני יודעת שהיא רוצה משהו לנשנש ואני כמובן לא עומדת בפיתוי ונותנת לה והיא חוזרת למקומה.

                  בכל בית פולני בפסח מגישים גפילטה פיש, כל זמן שחמותי הייתה בחיים זה היה תפקידה מאז שהלכה לעולמה אני לקחתי את התפקיד עלי. ישנן פולניות שעושות רק את קציצות הדג אולם אני פולניה מעורבת ולכן אני מפרישה דג אחד למילויו.

                  הבית מריח גפילטה פיש (מזל שהילדים אינם או ישנים)  והדגים מוכנים, אני מסננת את הציר מהדגים לוקחת שתי צלחות הגשה יפות במיוחד לדגים תמיד יש מקום של כבוד בשולחן החג.

                  מסדרת את הדגים הממולאים וכמובן לא שוכחת את חתיכת הגזר. זהו השעה שתיים בלילה ומכיוון שהדגים חמים אני משאירה את צלחות ההגשה על השיש בכדי שהתקררו.

                  זוכרים את קים המקסימה והשקטה. אני פרשתי לחדר השינה וקים נשארה במטבח, קים היא כלבה עם רגליים מאד קצרות וגוף מאורך עירוב של רועה גרמני עם תחש )רואים בתמונה. 

                  בבוקר אני קמה מוקדם כדי שאוכל להכניס את הדגים למקרר אני נכנסת למטבח ואני לא מאמינה גם אתם לא תאמינו הצלחות ריקות לא נותרה חתיכת דג לרפואה גם עצם לא נותרה.בשנייה הראשונה הייתי בהלם. א

                  קים שוכבת בשקט בפינה של המטבח מסתכלת עלי עם עניה הטובות שמדברות אלי ואומרות לי הייתי רעבה הדגים היו הכי טובים שעשית אי פעם. את הצחוק שאני השמעתי שמעו גם ברחוב השני כיצד יכלה כלבה כל כך קטנה להגיע לשיש ולחסל שני מגשים של דגים. לכלבה שלום.

                  דרג את התוכן:
                    10 תגובות   יום שני, 16/4/12, 22:19

                    סיפור השואה של סבתא שרה.


                    סבתא שרה נפטרה לפני כ-15 שנה והותירה סיפור שאותו סיפרה לאחת מנכדותיה שכתבה עבודת שורשים

                    סבתא שרה לא דיברה על השואה וזו הייתה הפעם היחידה שהסכימה לדבר. לאחר מכן כל כמה שביקשנו לדעת לשמוע להנציח לא נענינו אז הנא מה שסיפרה לנכדה.

                     

                    שרה מגלה נולדה בקרשנושילץ (KRASNOSILTZ) אשר בפולין 7.8.1926.

                    הוריה – עטרה קרנדל וברל מיגלה הולידו 14 ילדים, מתוכם 7 נשארו בחיים.

                    שרה היתה הילדה הרביעית מתוך ה – 7.

                    שמות אחיה בחלקם לא ידועים לנו, אך השמות שכן אנו יודעים הם: רחל, מנחם מנדל, מאיר דן ( שלושה מתוך שלושה נוספים שלא ידועים לנו ).

                    המשפחה היתה דתייה אדוקה – הם היו אנשים בעלי ממון, היתה ברשותם עצי יער והם התפרנסו בכך שמכרו את העצים לבתי מלאכה.

                    בגלל המצב שבכל שנה היה נולדו ילדים מתים, אז בעצת הרב של העיירה – ראש המשפחה המתבקש למכור את ביתו ולגור בשכירות אצל גוי ואכן מאז, כל ילד שנולד – נשאר בחיים.

                    למרות זאת, הם היו אנשים בעלי יכולות.

                    השואה פרצה בשנת 39 , ובאחד מימי השישי כאשר האב ( ברל ) היה באותה שעה בתפילה בבית הכנסת והאימא ערכה את שולחן השבת, לפתע נשמעו קולות שהגרמנים נכנסו לעיירה ובאופן מיידי שרפו את כל בית הכנסת עם מתפלליו, ובניהם כאמור ברל.

                    את שאר בני המשפחה – עטרה קרינדל ושבעת ילדיה קבצו לתוך מקום במטרה להעביר אותם לאחד הגטאות.

                    שרה היתה בת 13 בעת שהמלחמה פרצה.

                    הם הועברו מגטאות מאולתרים בסופו של דבר לגטו ורשה – פרטים אלה הם חלקיים בלבד היות והנוגעים בדבר אינם בין החיים ואין את מי לשאול כי איש לא שרד.

                    בגטו, הרביצו להם, מנעו מהם אוכל, סבלו ממחלות ופצעים, לא היו תרופות – האמה קרינדל היתה מרפאה את הפצעים של הילדים ע"י הטלת שתן ולשפוך על הפצע – והפצעים בחלקם נרפאו ובחלקם נשארו צלקות.

                    בגטו לכשהם הגיעו, לא היתה סלקציה היות ואת כל הגברים הם שרפו בבית הכנסת.

                    ממעללי הגטו – סבתי שרה ( אחת מהילדים ) עזרה אומץ והייתה מתפלחת מהגטו לכפרים של הגויים בסביבה להביא מעט קמח וקליפות אדמה בכדי שיהיה אוכל לאחיה.

                    הרבה מהפעמים הצליחה גם לצאת וגם לחזור, באחד הפעמים היא נתפסה והשומר שאל אותה לאן היא הלכה, אז היא אמרה שהיא לא הלכה להביא אוכל, אז הוא שאל אותה למה יש לך לבן על השמלה ( הרי קמח משאיר סימנים לבנים ), ואז תמורת השקר הזה הוא קבלה 12 מלקות עם מקל גומי מה שעשה לה בועות ופצעים במשך שבועיים ולא היה עם מה לרפא אותה מהפצעים האלה.

                    בסופו של דבר מישהו עשה הפגנה בגטו כי נודע להם שעומדים לשלוח אותם לתאי הגזים, ואז נהייתה בהלה גדולה והוצתה אש וכולם ברחו על נפשם ( מי שיכול היה ) – רחל, שרה , מנחם מנדל ומאיר דן.

                    ממה שנודע לה מאוחר יותר, אמה נשארה עם אחיה הקטנים בגטו והם מתו מהשרפה.

                    כמובן שהיא לא ידעה שמישהו מהאחים שלה שרד, היות וכל אחד ברח לכיוון אחר מבלי שיהיה קשר ביניהם.

                    תוך כדי בריחה שרה פגשה לפתע את שני אחיה מנחם מנדל ומאיר דן ואז הם צעדו ביחד בתוך היערות בתקוה למצוא נפש חייה שתגיד להם לאן ללכת.

                    תוך כדי צעידה, הצטרפו אליהם אנשים שבאו כל אחד מכיוון אחר ומשם נודע לה שאחותה רחל בחיים ושהיא גם ברחה – מעבר למידע הזה, שרה לא ראתה ולא שמעה אותה יותר בחיים.

                    קבוצת האנשים הזאת שהתגבשה, כל אחד על פי ידיעותיו המועטות הלכו לכיוון שיש יהודים שמסוגלים לעזור להם לצאת מהיער ולהביא אותם למקום מבטחים, ואכן – באחד העיקולים ראו בן אדם עומד ומעשן סגריה, נראה כיהודי, והם בשמחה רבה מאוד הלכו לכיוונו לקבל ממנו עזרה.

                    אותו איש נתן להם אינפורמציה וכשהם הגיעו לאותו המקום שאליו האיש הזה שלח אותם, חיכתה להם קבוצת גרמנים ובדיעבד הסתבר כי אותו איש הוא למעשה קאפו ( יהודים שעבדו אצל הגרמנים ועזרו לגרמנים למצוא את שרידי הפליטה ).

                    כשהם התקרבו לגרמנים, הם הבינו שהם נפלו קורבן, ואז כל אחד התחיל לברוח כל עוד נפשו בו. כל החבורה התפצלה פעם נוספת לכל רוחות השמיים, הכדורים שרקו בכל עבר ושם שרה למעשה איבדה את שני אחיה – מנחם מנדל ומאיר דן.

                    לאחר הבחירה הזו, בשעות הלילה היא מצאה את עצמה בתוך ביצת יער, כאשר רק ראשה היה גלוי ולמען שלא ימצאו אותה, היא חתכה קני סוף ועשתה אותו כקנה נשימה וכך שעות בתוך הביצה אשר ביער היא הסתתרה.

                    בשעות הלילה המאוחרות היא שמעה קול לידה והבינה מייד שזה לא יכול להיות גרמני כי גרמנים לא חפשו בתוך ביצות אנשים.

                    היא התחילה להשמיע קול ולשאול מי שם, ענה לה קול- 'זה אני יוסל'ה ואני מסתתר פה בתוך הביצה'.

                    הם הבינו שהם יהודים שברחו, כל אחד מגטו אחר, ונפגשו בתוך הביצה תוך כדי הבריחה.

                    מכן התחיל המסע שלהם – יוסל'ה היה בן 8 ושרה בת 13.

                    הם עברו מסע בתוך היערות כאשר הם ניזונו משורשים של צמחים, שתו שפחים של פרות ומים של ביצות בכדי לשרוד.

                    אחרי זמן לא קטן של צעידה בתוך היערות ותשושים מרעב, הם החליטו שגורלם נחרץ ואין לאן לברוח ואז הוחלט להגיע לשביל או כביש שדרכו חולפות מכוניות ואנשים ומי שימצא אותם שיהרוג אותם  כי הם למעשה כבר אבדו כל תקווה או צלם אנוש.

                    אחרי מספר שעות של ישיבה בשביל, הם שמעו הליכת סוס בקרבתם, אז שרה אמרה ליוסל'ה : הנה באים להרוג אותנו, נגאלנו.

                    הרוכב על הסוס ראה מרחוק שני ילדים צנומים יושבים והוא הבין מיד שאלה הם יהודים.

                    הוא עצר את הסוס במרחק מה מהילדים והתקרב אליהם רגלית תוך כדי שריקת שיר, ואז שרה אמרה ליוסל'ה כי היא חושבת שהאיש הוא לא גרמני ושהם אולי נצלו מהרג.

                    ואכן, האיש התקרב והחל לדבר איתם באידיש – הוא לא היה צריך לשאול אותם אם הם יהודים כי הוא הבין זאת, והוא לקח אותם למחנה של הפרטיזנים, מאחר והוא היה פרטיזן ( לוחמי חופש שנלחמו מגרמנים, רובם היו יהודים, היו בינהם רוסים, פולנים ).

                    שמו של האיש היה הרשל וילק והוא היה יהודי רוסי ובן 24 לערך.

                    מאז שהם הגיעו למחנה הפרטיזנים, מצבם שופר, הם אכלו כמו שצריך, דאגו להם, הלבישו אותם, גזרו לשרה את צמת השיער שהייתה מלאה בכינים ושימשו להם כתחליף למשפחה. לא היו עוד ילדים במחנה הזה מלבד שרה ויוסל'ה.

                    הם היו במחנה הפרטיזנים כחמש שנים, עד גמר המלחמה.

                    בגמר המלחמה הצלב האדום העביר את כל האנשים ששרדו לתוך פולין, ביניהם את שרה ויוסל'ה. יוסל'ה ביקש לחזור לרוסיה וכאן נפרדו דרכם של שרה ויוסל'ה ואיש לא שמע או נשאר בקשר אחד אם השני מאז אותו היום ואותה הפרידה.

                    ממה ששרה שיערה כל השנים, יוסל'ה התחתן עם גויה ברוסיה ומחק את כל יהדותו ולכן הוא גם לא ניסה לשמור על קשר עם שרה- למרות ששרה בטוחה כי הוא נשאר בחיים.

                    שרה לא ידעה לאן לפנות בחיפושיה את יוסל'ה ולכן גם מצידה לא היה קשר.

                    הרשל וילק עבר עם שרה לפולין, כאשר ממשלת פולין גייסה את הגברים שעדיין יכלו להלחם  לשמור על הגבולות עד סיומו המוחלט של המלחמה.

                    לפני שהרשל יצא לשמור על הגבולות, הוא שאל את שרה אם היא תחכה לו על מנת שיוכל להתחתן איתה. ( לצורך העניין – בזמן שהותה של שרה במחנה הפרטיזנים, לא היה בין הרשל לשרה שום קשר רומנטי, אלא רק קשר של דאגה ידידות והערכה לילדים בגיל נעורים ועל עצם זה שהוא הציל את חייה ).

                    בתור ילדה מתבגרת, ואחרי שנשאלה אם היא תחכה לו אחרי שהוא יחזור מהחזית, אם הוא יחזור,  ועבור דתייה מבית, היא האמינה שהיא צריכה לקשור את גורלה בגורלו ולכן היא אמרה שהיא תחכה לו, למרות שהיו לה הרבה מאוד הצעות מגברים אחרים שלא נשלחו לחזית.

                    הרשל חזר מהחזית לאחר שנה לערך, היא הייתה בת  19והוא היה בן 30, הם התחתנו ב 10/11/45 בפולין בזווטוריה (ZVOTORIA).

                     

                    דרג את התוכן:
                      1 תגובות   יום ראשון, 8/4/12, 13:24

                      ערב פסח כולנו ישובים לשולחן ערוך חגיגית לקבל את חג הפסח, חג החירות, חג האביב, חג יציאת מצריים בטוח שכחתי כמה שמות. כוס של אליהו הנביא על השולחן, המצות, המרור שולחן כהלכתו.

                      אנחנו לא מהמדקדקים במצוות ובכל זאת קוראים בהגדה, הגענו לחלק שבו קוראים את הקושיות הילדים שרו ואנחנו נהנינו מהם וגם המשכנו לשאול את עצמנו קושיות שמתאימות לימינו אנו

                       מה נשתנה בימם אלה, ואלה חלק מהקושיות שנשאלו

                      מה נשתנה שבמקום לומר חג שמח אנחנו מסמסים ברשימת תפוצה חג שמח

                      מה נשתנה כשאישה מעל גיל 60 פותחת פייסבוק כולנו נדהמים

                      מה נשתנה  בסטיגמה שכלה וחמותה הן אויבות, או שלא.

                      מה נשתנה בבנק שמתעלל רק באנשים שיש להם מינוס בבנק

                      מה נשתנה שלפתע תכנון חתונה הופכת לזירת התגוששות 

                      מה נשתנה  בגבר שלא מסוגל לעשות שתי עבודות ביחד

                      מה נשתנה  שרוב הצעירים חושבים שלצאת לפאב או בר לאחר ליל הסדר זה תקין

                      מה נשתנה שאנו קונים מתנות לכולם ולא רק למי שמצא את האפיקומן


                      היו עוד הרבה קושיות של הילדים מסתבר שאת הילדים מעניינים יותר הקושיות של היום מהקושיות של ההגדה.

                      חזרנו לקרוא בהגדה הרמנו 4 כוסיות, מסתבר שהיו כאלה שהרימו הרבה יותר( בקבוקי היין שעל השולחן התרוקנו)

                      הגענו לפרק האוכל וההמשך כמו בכל שולחן סדר רגיל

                      דרג את התוכן:
                        2 תגובות   יום שבת, 31/3/12, 10:33

                        אני כנראה בין המאושרות שלאחר מחלה קיבלתי 75% אובדן כושר עבודה וביטוח המנהלים שלי אמור לשלם לי מדי חודש את משכורתי.

                        הגשתי תביעה, ביקשו ניירות מפה ועד להודעה חדשה, מה שמזכיר לי את גדעון רייכר מעיף ניירות בכל תלונה שהוא מטפל, ובסופו של דבר אושרה לי הנכות בביטוח המנהלים והם החלו לשלם לי, עברו כשלושה חודשים ועוד מכתב מחברת הביטוח, אנא העבירי מסמכים רפואיים עד תאריך מסוים במידה ולא תעבירי התשלום יופסק,כל המסמכים חייבים להיות מרופאים מומחים(חס וחלילה לא מרופא המשפחה) שבו הם מציינים את מצבי הרפואי, אני אצה רצה מיד לכל הרופאים ויש לי הרבה כאלה ומביאה מהם מסמכים שבו עליהםם לציין כי מצבי הרפואי לא השתפר. למדתי שכך עלי לעשות כל 6 חודשים. וכך אני במקום להחלים מוצאת את עצמי אצה רצה בין הרופאים שבכדי שהם יכתבו מסמך הם רוצים בדיקות על בדיקות ואנו בין הבדיקות לבין ביקורי הרופאים. אני מתארת לי שאני לא היחידה שנלחמת בבירוקטיה הזו, עד עכשיו סיפרתי לכם על הניירת, ומה בנושא הכסף אז שמעו, נאמר לי שהכסף יכנס לחשבוני בכל 10 לחודש ולפי זה גם אני הסדרתי את תשלומי, אלא שמסתבר שאיכשהו חברת הביטוח שולחת את הכסף לבנק והוא אף פעם לא מגיע בתאריך הזה אלא ב -12 לחודש, גם לזאת התרגלתי ושיניתי את תשלומי

                        ומה עושים כאשר משום מה הכסף לפתע לא מגיע


                        חוזר לנושא הניירת, כיוון שאני מקבלת קצבה מביטוח לאומי הסתבר לי כי עלי לגשת למשרדי מס הכנסה ולבקש תיאום מס, גם זו לא בעיה,רק עניין של זמן. למס הכנסה הקדמה טרם הגיעה וחייבים להגיע למשרדים שלהם ואי אפשר לעשות זאת דרך המחשב.

                        את טופס תיאום המס ניתן להעביר לחברת הביטוח עד לתאריך 28.2.12 אני בחורה מסודרת וסידרתי את הטופס לפני התאריך והעברתי לחברה שבה אני מבוטחת בכדי שהם יעבירו לחברת הביטוח את הטופס, מסתבר שאי אפשר להעביר ישירות את הטופס לחברת הביטוח.

                        העברתי במייל וידאתי במייל 4 פעמים  כי הטופס הגיע וביקשתי גם אישור שהמסמכים הגיעו ליעדם, קיבלתי אישור במייל.מכאן מתחילה שרשרת של טעויות שאם זה לא היה עצוב הייתי צוחקת.

                        הכסף לא נכנס לחשבון ,התשלומים מתחילים לרדת, הבנק צועק הצילו ובסופו גם אני צועקת על כל פקיד ופקידה בדרך, ישנה דרך מוזרה לפקידים שיושבים מעבר לקו, הם כל כך שלווים שגם צעקות ממש לא מזיזות להם.

                        פקידה א, אני העברתי את הטופס

                        אני:לאן

                        פקידה א': לפקידה ב שמאשרת שקיבלה את המייל

                        פקידה ב' : אני העברתי במייל

                        אני: מסתבר שהטופס לא הגיע ואולי שכחת להעביר

                        פקידה ב' איך את מעליבה אותי אני העברתי

                        אני:המייל לא הגיע ולכן גם הכסף שלי לא הגיע לחשבון

                        פקידה ב' אז מה את רוצה ממני

                        אני:שתתני לי מייל או פקס או טלפון או מנהל אנושי בכדי שאוכל להעביר את הטופס בכדי שהכסף יגיע לחשבון שלי

                        פקידה ב' אני אעביר שוב את הטופס. למה את לחוצה? (זה הכסף שלי לא שלה)

                        אני :איך אני אוודא שהטופס יועבר ויתקבל 

                        פקידה ב' תחכי כמה ימים ותראי שהכסף נכנס לחשבון

                        כמובן שבשלב זה לאחר לא מעט טלפונים ופקסים ומיילים, כי הרי יש להן שיחה מזוהה והן רואות מי מחייג ומיד מעבירות אותי לתא הקולי.

                        פניתי לנציג פניות הציבור של החברה ומשם פנו אלי מיד, ניסו להרגיע וביקשו שלא אתלונן כי הרי הפקידות הן חמודות והדבר עלול לפגוע להן בקריירה, ואני שואלת וכשהדבר פוגע בחשבון הבנק שלי מי מפצה אותי על כך? משתרר שקט מצידו השני של הקו.

                        היום ה -18 לחודש שעתיים אני יושבת על יד הטלפון ומנסה לקבל מענה אולם כל הפקידים עסוקים ואצל כולם הטלפון מצלצל תפוס ואם לא אז הוא עובר למענה הקולי.

                        עכשיו הצלחתי לאחר איום במייל חריף במיוחד , הובטח לי כי הכסף יכנס עוד כ -4 ימים לחשבון 

                        שאלתי מדוע כ -4 ימים, התשובה לא רוצה להתחייב.

                        זהו נכון להיום.

                        שלוש שעות בזבוז בכדי לקבל תשובה אחת שלא בטוח שתתקיים במועדה. זו מדינתנו האהובה, אני מאד אוהבת את המדינה ושונאת מאד את הבירוקרטיה.

                        דרג את התוכן:
                          12 תגובות   יום שלישי, 13/12/11, 18:45

                           

                          אני גרה בצמוד לפארק ענק, מדשאות, עצים ומתקנים למשחקי ילדים.

                          את הפארק מתחזקת העירייה ועובדיה מגיעים פעמיים בשבוע לנקות,לסדר, לשתול שתילים חדשים, הגן מתוחזק בצורה יפה מאד,שאפו לעירייה.

                          ברור לכם שלא על הפארק רציתי לספר ברשומה זו.

                          באחד הבקרים ישבתי בחצר הקטנה שלי ואחד הגננים ניגש אלי וביקש אם אפשר לקבל בקבוק שתייה. ברור אמרתי,  מיד הוצאתי לו בקבוק מים, כך עברו השבועות והוא בכל פעם מבקש בקבוק שתייה ואני נותנת.

                          בוקר אחד הוא מגיע אלי ואומר לי, תראי נשארו אצלי כמה שתילים מיותרים שאין להם מקום בפארק אני אשתול אותם אצלך בגינה הקטנה שלך. הגינה שלך קצת מוזנחת ואני אטפל בה יפה. שאלתי וכמה זה יעלה לי? הוא נעלב, אני רק רוצה שהגינה שלך תראה יפה.

                          שמחתי מאד, הגינה שלי קטנה מאד ובאותה התקופה הייתה די עזובה, הגנן נכנס לחצר, עידר סידר ושתל את השתילים, שאלתי האם הם נותנים פרחים, האם יש להם ריח, לא הוא עונה הם רק לנוי, ירוקים כל הזמן, שבועיים לאחר מכן השתילים נקלטו יפה והתחילו לצמוח , אני מטפלת בהם יפה, משקה אותם, מנקשת את העשבים. אחרי כמה שבועות השתילים הופכים להיות שיחים ומשתלטים על כל הגינה.

                          אני קוראת לאיש שלי ומתגאה בגינה שלי שכולה ירוקה. האיש שלי שואל אותי מהיכן הצמחים? ואני מספרת לו בגאווה שהגנן שאני נותנת לו שתייה כל שבוע הוא זה שנתן לי אותם, לאחר כמה שעות האיש שלי מבקש ממני שאחפש באינטרנט איך נראה צמח המריחואנה, הי השתגעת מה לי ולזה. חוץ ממרשם שיש לי שאני יכולה להשתמש באופן חוקי במריחואנה אין לי כל קשר לצמח הזה.(גם את המרשם לא ניצלתי )הוא מתעקש שאני אחפש ואני בינתיים מוצאת, הוא הולך לגינה מביא מהצמח ואני לתדהמתי רואה כי הצמח שאני מגדלת באהבה רבה, בהרבה תשומת לב שיגדל ויהיה לו נעים בגינה שלי, זה הצמח שמופיע על צג המחשב.

                          ברגע הראשון הייתי בהלם הכיצד יתכן ? לקח לי חמש דקות להתאפס על עצמי, יצאתי לחצר עם המעדר הקטן שלי, והתחלתי לחפור ולהוציא את השתילים שמזמן הם כבר לא שתילים אלא שיחים. הידיים שלי הופכות אדומות ובועות מים עולות עליהם, השתילים הללו שלחו שורשים עמוקים אהבו את הטיפול שלי בהם. בינתיים אני שומעת את כל בני הבית צוחקים בקול גדול, איך עבדו עלי.

                          אספתי את כל השיחים הכנסתי

                          ''
                          י

                          לשקיות ניילון גדולות וזרקתי אותם למקום המיועד לאיסוף גזם.

                          בבית הצחוק היה גדול, כולם ביקשו שאשאיר מעט לצריכה עצמית, ובכלל מי הגנן שכך העיז לעבוד עלי.

                          בוקר למחרת הגנן בא לעבודה, אני בחצר יושבת ומחכה שיבוא לבקש את בקבוק השתייה שלו. הגנן אינו מתקרב אלי. הוא עובד בחלק השני של הפארק. 

                          הגנן הפסיק לבקר ולבקש שתייה, אינו מדבר איתי, חולף על פני כאילו הייתי אוויר. 

                          מסקנה:הזהרו מגננים שעובדים בפארקים שצמודים לבתים שלכם. מאז אני שותלת רק את פרחי העונה שאני קונה במשתלה.

                          דרג את התוכן:

                            פרופיל

                            אוריתי1
                            1. שלח הודעה
                            2. אוף ליין
                            3. אוף ליין

                            ארכיון

                            פיד RSS

                            הפעילות שלי

                            אין רשומות לתצוגה

                            הקהילות שלי